=א,ל,מ"ג-ונציה (קו של לגרמיה), וכך אצל דותן, BHS, ברויאר ומג"ה, וכמו כן בגינצבורג (המביא ספרים אחרים "בלא פסק" בהערה) ובסימנים. הקלדה!=יוֹעֵ֣ץ דָּוִ֗ד (אין קו של לגרמיה) וכמו כן במכון ממרא (!) ובדפוסים (לטריס, בער, מ"ג-ורשה) וקורן.
Micah (1 diff)
Micah 2:10 MwDWSVowel change— on tet, qamats in old → qamats-qatan in new; Template change (added: מ:קמץ)
טָמְאָ֛ה→טׇמְאָ֛ה
נוסח
=ל (אין געיה); ק,ש1=טָֽמְאָ֛ה (געיה באות טי"ת). ראו בפירוש דעת מקרא מאת משה זיידל (הערה 23): "מחלוקת אם הטי"ת בגעיה (עי' 'מנחת שי'), ובמחלוקת זו תלויה מחלוקת שניה: אם הקמץ גדול או קטן, ואם הוא פועל עבר לנקבה, או שם על משקל 'חכמה'. והעיר הרב ברכר שאפילו לדעת הסוברים, שיש געיה בטי"ת, יתכן לומר שהוא שם על משקל 'חכמה' או שם פועל. ודבריו נכונים מאוד, שמצינו געיות גם בקמץ קטן מעיקרו, כמו: שמרה נפשי כי חסיד אני (תה' פו ב) – שיש געיא בשי"ן, ועוד כיוצא בזה, או שם פועל כמו: לטמאה בה (ויק' טו לב)... ואולם העניין אינו משתנה גם אם נפרש, ש'טמאה' הוא שם עצם על משקל 'חכמה', וטי"ת בקמץ קטן כמו 'טמאה' טי"ת בקבוץ: בעבור הטומאה שטמאתם את הארץ תחבל. ומעין זה אפשר לפרש גם אם 'טמאה' הוא שם פועל. ומתרגום יונתן ורש"י נראה ש'טמאה' הוא שם פועל עם כינוי...". לפי ויינברג הקמץ קטן, בין אם תיבת טָמְאָ֛ה היא שם עצם (3.1.4) ובין אם היא שם הפועל (3.2.1.2), וכך היא מסומנת במילון של דוידזון, אך לא בתנ"ך קורן החדש ובסימנים.
על מהפך כטעם משני בתיבת "מָ֤ה" ראו ברויאר, טעמי המקרא, יא.27 (עמ' 277-278).
Psalms 32:5 MwDWSAccent change— tsinnorit on ayin in old, on vav in new
וַעֲ֘וֺנִ֤י→וַעֲוֺ֘נִ֤י
נוסח
=א,ל (הצינורית נכתבת באות וי"ו); בכתבי־היד הצינורית מחוברת באופן ברור לאות וי"ו (מהחיבור היא יוצאת למעלה וימינה כנהוג בכתיבת צינורית במקומות אחרים), וכך אצל דותן וברויאר ומג"ה, וכמו כן בדפוסים ובסימנים. אמנם בחלק מהמדורות הצינורית נדחפת קצת ימינה בגלל נקודת החולם, והיא יושבת בין האותיות עי"ן לוי"ו. מכון ממרא!=וַֽעֲ֘וֺנִ֤י (הצינורית הוקלדה באות עי"ן).
=ק13,ת (טעם כפול בכתב־היד בהברה המוטעמת, להורות על מקום הטעם במקום שאפשר לטעות בו); וראו ייבין, המסורה למקרא 328 (עמ' 195), והשוו תהלים עג,ט וראו במ"ש. א,ל,ש1,ל-א,פטרבורג-EVR-II-B-34,פטרבורג-EVR-II-B-115=שַׁתּוּ֮ (צינור אחד כרגיל וכצפוי אפילו אם הטעם מלעיל) בדעת מקרא העירו על האפשרות ש"שַׁתּוּ֮" כמו "שָׁתוּ" ופירושו שהם נקבצים ונאספים אל שאול כעדר צאן: "ומחלוקת אם 'שתו' מלעיל או מלרע (עי' 'מנחת שי')." בספר תהלים סימנים כתר מלכות (ירושלים, תשס"ב) התיבה מסומנת מלרע (שַׁתּֽוּ֮).