Gray maqaf

Section title and introduction

טעם משני בתיבה הראויה להיות מוקפת

בתיבות רבות בספרי אמ״ת חסר טעם מובהק. יש בהן סימן כלשהו של טעם, אך מדובר על סימן שלא בא לציין את ההברה המוטעמת. לעתים הוא אף נכתב בהברה שאינה יכולה מוטעמת לפי כל הכללים של המסורה והדקדוק. כל התיבות הללו ראויות להיות מוקפות, ולעתים הן אף מנוקדות כאילו היה בהן מקף. ולפעמים אנחנו מוצאים שנכתב מקף אחרי תיבות אחדות מהסוג הזה בכתבי־היד. אבל ברוב המכריע של המקומות אין מקף, למרות שהתיבה ראויה להיות מוקפת.

מציאות זו מקשה על כל מי שקורא בספרי אמ״ת ורוצה לבטא את הפסוקים כתיקונם. לכן הוספנו מקף אפור אחרי תיבות מהסוג הזה במהדורתנו.

להלן הסבר מפורט של התופעה ושל הביצוע.

A secondary accent in a word that should have a maqaf

Many words in the poetic books lack a primary accent. They have an accent, but it is not meant to indicate the stressed syllable. Sometimes it is even written on a syllable that cannot be stressed according to all the rules of the Masorah and grammar. All of these words should have a maqaf, and sometimes they are even vowel-pointed as if they had a maqaf. And sometimes we find that a maqaf is written after some of these words in the manuscripts. But in the vast majority of cases, there is no maqaf, even though the word should have a maqaf.

This situation makes it difficult for anyone who reads the poetic books and wants to pronounce the verses correctly. Therefore, we added a gray maqaf after words of this type in our edition.

Below is a detailed explanation of the phenomenon and its implementation.

Subsection א title and introduction

א. תיבה הראויה להיות מוקפת: הסבר התופעה

הרב מרדכי ברויאר דן באריכות באחד מהממצאים של ישראל ייבין בספרו המונומנטלי כתר ארם צובה: ניקודו וטעמיו.[B+0] ייבין הצליח, על־ידי תיאור מדוקדק של הנתונים בכתר ארם צובה, להבחין היטב בין שני סימנים קרובים: קו של געיה וקו של מרכא. וכך עלה בידו גם לקבוע את נוכחותה המלאה של המרכא בין הטעמים המשרתים האחרים.[B+1] בנוסף, ברויאר טען שעל־פי ממצאיו של ייבין ניתן לגלות גילוי נוסף על עצם טיבו של טעם המרכא בספרי אמ״ת:[B+2]

א. A word that should have a maqaf: Explanation of the phenomenon

Rabbi Mordechai Breuer discusses in detail one of the findings of Israel Yeivin. ([Yeivin presented this finding] in his monumental work, The Aleppo Codex of the Bible: a study of its vocalization and accentuation.[B+0]) Yeivin was able, through a meticulous description of the data in the Aleppo Codex, to clearly distinguish between two similar marks: a געיה line and a merkha line. Thus, Yeivin was also able to establish the full presence of the merkha among the other conjunctive accents.[B+1] In addition, Breuer argued that based on Yeivin’s findings, another discovery can be made about the nature of merkha in the poetic books:[B+2]

Breuer blockquote part 1 of 5

...יש להבדיל, לדוגמה, בין המשרתים השונים, המצויים בתיבת לגרמיה של אמ״ת. אתה מוצא שם מהפך ועילוי וגם מרכא. אך לא הרי אלו כהרי זה: מהפך ועילוי מצויים רק בהברה האחרונה הראויה לגעיה קלה; והם שכיחים מאוד גם כמשרתים עיקריים בתיבתם; והשוה: וְלָ֤רָשָׁ֨ע׀ – נָשְׂא֤וּ נְהָר֨וֹת׀; וַהֲדָ֬רְךָ֨׀ – תְּחַדֵּ֬שׁ עֵדֶ֨יךָ׀. כנגד זה מרכא מצויה גם בהברה שאינה ראויה לשום געיה: תַּ֥הְפֻּכ֨וֹת׀; ולעולם אין היא מצויה כטעם עיקרי בתיבתה.

... One has to distinguish, for example, between the different conjunctive accents found in legarmeh words in the poetic books. You will find there mahapakh, illuy, and also merkha. But these [three] are not all the same. Mahapakh and illuy [have the following features]:

• [In legarmeh words, they] are found only on the last syllable that is suitable for a light געיה [(LSSLG)].
• [Before legarmeh words,] they are very common as the primary accents of their words.

[For example:]

וְלָ֤רָשָׁ֨ע׀ – נָשְׂא֤וּ נְהָר֨וֹת׀

וַהֲדָ֬רְךָ֨׀ – תְּחַדֵּ֬שׁ עֵדֶ֨יךָ׀

In contrast, merkha [has the following features]:

• [In legarmeh words, it] can be found [not only on the LSSLG, but] also on a syllable that is not suitable for any געיה, [e.g.]: תַּ֥הְפֻּכ֨וֹת׀.
• [Before legarmeh words,] it is never found as the primary accent of its word.

Breuer blockquote part 2 of 5

שתי תכונות אלה הופכות את המרכות הללו למשרתים מסוג מיוחד. ספק, אם אפשר לקרוא להן משרתים כלל. מכל מקום, אין כוחן ככוח שאר המשרתים. והדבר ניכר בשתיים:

These two features make these merkha marks special conjunctive accents. It is doubtful whether they can be called conjunctive accents at all. In any case, they are weaker than the other conjunctive accents. This is evident in two ways: [(1) the use of merkha where there is a maqaf and (2) the use of merkha where there should be a maqaf. These two ways are elaborated upon below.]

Breuer blockquote part 3 of 5

א) בדרך כלל משרת ומקף מוציאים זה את זה; ואם תיבה מוקפת ראויה גם למשרת, מיד היא חדלה להיות מוקפת; כגון: וַיַּ֣עֲשׂוּ כֵ֔ן – במקום: וַיַּ֣עֲשׂוּ־כֵ֔ן. כנגד זה מרכא מצויה גם בתיבה מוקפת: וּ֥תְהִי־ע֨וֹד׀ (איוב ו, י), מַ֥עֲדֶה־בֶּ֨גֶד׀ (משלי כה, כ).[B+3]

(1) Generally, a conjunctive accent and a maqaf are mutually exclusive; so, [for example,] if a word [part] with a maqaf needed a conjunctive accent, the maqaf would have to be removed. For example:

וַיַּ֣עֲשׂוּ כֵ֔ן

[would be the result of adding a munaḥ to ויעשו־כן] instead of [the result being simply as follows:]

וַיַּ֣עֲשׂוּ־כֵ֔ן

In contrast, merkha can be found on a word [part] with maqaf:

וּ֥תְהִי־ע֨וֹד׀ (איוב ו, י)

מַ֥עֲדֶה־בֶּ֨גֶד׀ (משלי כה, כ)

[B+3]

Breuer blockquote part 4 of 5

ב) לפעמים גם מרכא מבטלת את המקף שלאחריה; כך תמיד בתיבה זעירה: פֶּ֥ן אֶשְׂבַּ֨ע׀ (מש' ל, ט), אִ֥ם חֲרוּצִ֨ים׀ (איוב יד, ה); וכך תמיד בתיבת הַ֥לְלוּ יָ֨הּ׀. אולם ביטול זה של המקף אינו אלא למראית עין: התיבה "נמלטה מן ההקפה" – ועדיין דינה כדין תיבה מוקפת. משום כך תיבות "את", "כל", מנוקדות כגון תיבות מוקפות; אֶ֥ת גְּא֨וֹן (תה' מז, ה),[B+4] כׇּ֥ל עַצְמוֹתַ֨י׀ (שם לה, י).

(2) Sometimes merkha also cancels out the maqaf that follows it; this always occurs in the short word:

פֶּ֥ן אֶשְׂבַּ֨ע׀ (מש' ל, ט)

אִ֥ם חֲרוּצִ֨ים׀ (איוב יד, ה)

and this always occurs in the word

הַ֥לְלוּ יָ֨הּ׀

However, this cancellation of the maqaf is only apparent: the word “escaped the joining” – and still has the status of a joined word. Therefore, the words את and כל are vowel-pointed like joined words; for example:

אֶ֥ת גְּא֨וֹן (תה' מז, ה),[B+4]

כׇּ֥ל עַצְמוֹתַ֨י׀ (שם לה, י).

Breuer blockquote part 5 of 5

ניקוד זה של תיבות "את", "כל" היה תמיד חידה למדקדקים. המסורת הספרדית, הקוראת "כל" זה כקמץ רחב רק מעידה על הערבוביה שבאה בעקבותיו. דומה, שגילויו של ייבין נותן פתרון נאה: המרכא שבתיבות אלה היא מרכא משנית – שאינה יכולה לשמש כטעם עיקרי בתיבתה. הרי היא דומה לשאר מרכות מסוג זה, שכולן מצויות רק כטעמים משניים. משום כך עדיין תיבות אלה נחשבות כמוקפות – ומנוקדות בהתאם לכך.[B+5]

This vowel-pointing of the words את and כל has always been a puzzle for grammarians. The Sephardic tradition, which pronounces [the vowel of] this כל as a qamats gadol, only testifies to the confusion that ensued because of it. It seems that Yeivin’s discovery provides a nice solution: the merkha in these words is a secondary merkha – which cannot serve as a primary accent in its word. Thus, it is similar to the other cases of merkha of this type, all of which are found only as secondary accents. Therefore, these words are still considered joined – and are pointed accordingly.[B+5]

Resume Subsection א after Breuer blockquote

ברויאר חזר לדון בנושא של טעמים משניים בהרחבה ובאופן מסודר בספרו טעמי המקרא. בפרק ט על "סדר פיסוק הטעמים" בספרי אמ"ת, הוא הקדיש חטיבה שלמה לתיבות הרבות שיש בהן יותר מטעם אחד: משרת בתיבתו של מפסיק (ט.20, עמ' 225), ושני משרתים הבאים זה אחר זה בתיבה אחת (ט.21 , עמ' 225-226). ואז, כהמשך לדיון בשני טעמים בתוך תיבה אחת, הוא בחן באריכות את התיבות שיש בהן טעם משני, והן ראויות להיות מוקפות לתיבה שלאחריהן בנסיבות רבות ושונות, כאילו היו תיבה אחת. לעתים תיבות מהסוג הזה מוקפות בפועל בכתבי־היד (ט.22-28, עמ' 226-237).[B+6]

התופעה די דומה לשתי תיבות של "עולה" ו"יורד": כבר דנו בכך לעיל, וראינו שתיבת ה"עולה" מנוקדת לעתים כאילו הייתה מוקפת, ולעתים היא אף מוקפת בפועל בכתבי־היד. ואילו בשאר המקרים השמיטו כתבי־היד את המקף כדבר המובן מאליו. לכן במהדורתנו הוספנו מקף בצבע אפור בין שתי תיבות של "עולה" ו"יורד", כדי שהקורא ידע לקרוא את אותן כתיבות מוקפות.

Breuer returned to discuss the topic of secondary accents at length and in an orderly manner in his book Ta'amei HaMikra. In Chapter 9 on "The Order of Accentuation Punctuation" in the poetic books, he devoted an entire section to the many words that have more than one accent: a conjunctive accent in a disjunctively accented word (p. 225), and two conjunctive accents that come one after the other in a single word (p. 225-226). Then, as a continuation of the discussion on two accents within a single word, he examined at length the words that have a secondary accent, and which should be joined to the next word under many and various circumstances, as if they were a single word. Sometimes, words of this type are indeed joined in the manuscripts (pp. 226-237).[B+6]

The phenomenon is quite similar to the two words עולה and יורד: [Kadish has already discussed this earlier in Chapter 2,] and we have seen that the word עולה is sometimes vowel-pointed as if it were joined, and sometimes it is indeed joined in the manuscripts. In the other cases, however, the manuscripts omit the maqaf as a matter of course. Therefore, in our edition, we added a gray maqaf between the two words עולה and יורד, so that the reader would know to read those words as joined.

Footnote B+0

[B+0] ע"פ ייבין, מה.1, עמ' 310.

[B+0] Based on Yeivin, 45.1, p. 310.

Footnote B+1

[B+1] ראו "נוסח הטעמים ב'כתר' לאור ספרו של ישראל ייבין (סיום)", לשוננו ניסן-תמוז תשל"א, עמ' 175-191.

[B+1] See "The Accent Text in the Keter in Light of Israel Yeivin's Book (Conclusion)," Leshonenu, Nisan–Tammuz 5731 [1971], pp. 175–191.

Footnote B+2

[B+2] לפני ספרו של ייבין, היה נדמה לחוקרים שבמקומות רבים מאוד, טעם המרכא במקרא היא בעצם געיה, בעקבות נוסח הדפוסים; ראו ברויאר, שם, עמ' 175-176.

[B+2] Before Yeivin's book, researchers believed that in very many places the merkha accent in the Bible was actually a געיה, following the printed editions; see Breuer, ibid., pp. 175–176.

Footnote B+3

[B+3] הציטוט מתוך ברויאר, שם, עמ' 176-177; הבאנו את הדוגמאות מהמקרא בניקוד מלא, וההדגשות הן משלנו.

[B+3] The quotation is from Breuer, ibid., pp. 176–177; we have presented the biblical examples in full vocalization, and the emphases are ours.

Footnote B+4

[B+4] ברויאר מעיר כאן שהדבר נכון גם למרכא המשרת לרביע גדול, כגון כְּמ֥וֹ־עֵ֗שֶׂב (תהלים צב,ח). וראו עוד דוגמות שכתוב בהן מקף בכתר ארם צובה ולא נשמטה ההקפה: לַ֥עֲשׂוֹת־רְצוֹנְךָ֣ אֱלֹהַ֣י חָפָ֑צְתִּי (תהלים מ,ט); מַ֥עַלְלֵי־אֵ֑ל (תהלים עח,ז).

[B+4] Breuer notes here that this also applies to merkha serving as a conjunctive accent to revia gadol, such as כְּמ֥וֹ־עֵ֗שֶׂב (Psalms 92:8). See also further examples where a maqaf is written in the Aleppo Codex and the joining was not removed: לַ֥עֲשׂוֹת־רְצוֹנְךָ֣ אֱלֹהַ֣י חָפָ֑צְתִּי (Psalms 40:9); מַ֥עַלְלֵי־אֵ֑ל (Psalms 78:7).

Footnote B+5

[B+5] לדיון נוסף על תיבה זו ראו בהמשך דבריו של ברויאר שם, עמ' 180.

[B+5] For further discussion of this word, see the continuation of Breuer's remarks, ibid., p. 180.

Footnote B+6

[B+6] ראו גם את דבריו של ייבין עצמו (נא.3.ה, עמ' 346) לגבי התיבה "כָּל" בתהלים (לה,י) ובמשלי (יט,ז), שהקמץ הוא תנועה קטנה דווקא. ייבין מצביע שם על תופעה שקיימת בתיבות שבהן המשרת של לגרמיה אינו מהפך אלא מרכא כאשר מדובר בהברה סגורה אחת מנוקדת בתנועה קטנה, ובניגוד לדעתם של חוקרים אחרים שהציעו שתיבת "כָּל" נמלטה מן ההקפה. בפירוש דעת מקרא על תהלים (לה,י; עמ' קצד הערה 4) הסביר המפרש את התופעה: "'כל' שבפסוק זה בלי מקף ובמרכא, ואף על פי כן בקמץ ולא בחולם. והוא משום שהמרכא היא טעם חלש ביותר, והיה בכחה לבטל את המקף – אבל לא היה בכחה להפוך את הקמץ לחולם. ולפי שיקול דעת זה יש לחשוב את הקמץ לקטון. ולפי ההגיה המקורית של בעלי הניקוד, שהיא דומה להברה האשכנזית (או התימנית) בימינו, אין כאן בעיה. אולם לפי ההברה הספרדית יש כאן בעיה: כלום יתכן להגות קמץ קטן בהברה מוטעמת? והבעיה הזאת היא מעין הבעיה שבהגיית הקמצים שבתבות 'שמרני' שבמזמור טז ו'מירדי' (קרי) שבמזמור ל. וכמו בתבות ההן אף כאן מסורת העדות המחזיקות בהברה הספרדית להגות 'כל' שבפסוק זה בקמץ גדול. וביחוד כשאומרים את הפסוק הזה ב'נשמת כל חי' מקפידים להשמיע את הקמץ הגדול. ואף על פי שהמדקדקים שבימינו אין דעתם נוחה מכך, מצינו שרבים מן המדקדקים הקדמונים סברו כך, וראוי לסמוך על דעתם ולא לשנות ממסורת אבות."

[B+6] See also Yeivin's own remarks (51.3.e, p. 346) regarding the word "כָּל" in Psalms (35:10) and Proverbs (19:7), that the qamats is specifically a short vowel. Yeivin points out there a phenomenon that exists in words where the conjunctive accent of legarmeh is not mahapakh but merkha when dealing with a single closed syllable pointed with a short vowel, contrary to the opinion of other scholars who suggested that the word "כָּל" escaped from the joining. In the Da'at Mikra commentary on Psalms (35:10; p. 194 note 4) the commentator explained the phenomenon: "'Kol' in this verse is without a maqaf and has a merkha, yet nevertheless has a qamats and not a ḥolam. This is because the merkha is an extremely weak accent, and it had the power to cancel the maqaf – but did not have the power to change the qamats to a ḥolam. According to this reasoning, the qamats should be considered a qamats gadol. According to the original pronunciation of the Masoretes, which is similar to the Ashkenazic (or Yemenite) pronunciation of our day, there is no problem here. However, according to the Sephardic pronunciation there is a problem: can a qamats gadol be pronounced on a stressed syllable? And this problem is similar to the problem in the pronunciation of the qamats vowels in the words 'shamreni' in Psalm 16 and 'mordi' (qere) in Psalm 30. And just as with those words, here too the tradition of the communities that maintain the Sephardic pronunciation is to pronounce 'kol' in this verse with a qamats gadol. And especially when reciting this verse in 'Nishmat Kol Hai' they are careful to pronounce the qamats gadol. And even though modern grammarians are not comfortable with this, we find that many of the early grammarians held this view, and it is fitting to rely on their opinion and not to change from ancestral tradition."