פרק יז פסוק יד

מִ֥מֲתִֽים־יָדְךָ֨ ׀ יְהוָ֡ה מִֽמֲתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֮ (וּֽצְפיּנְךָ֮) [וּֽצְפוּנְךָ֮] תְּמַלֵּ֢א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים וְהִנִּ֥יחוּ יִ֝תְרָ֗ם לְעוֹלְלֵיהֶֽם׃

מִ֥מֲתִֽים־יָדְךָ֨ ׀ מקרא על פי המסורה=מִ֥מְﬞתִֽים־יָדְךָ֨ ׀ =ש1,ק13,ל-א,גסטר1 (לגבי מרכא כטעם משני וגעיה בהברה המוטעמת ומקף); בכתבי־היד האלה (ש1,ק13,ל-א,גסטר1) ולפי דרכו של הכתר יש גם חטף להורות על התנעת השווא לאחר מרכא כטעם משני: <מִ֥מֲתִֽים־יָדְךָ֨ ׀>.
מִֽמֲתִ֬ים מקרא על פי המסורה=מִֽמְﬞתִ֬ים =ל,ש1,גסטר1.
יִשְׂבְּע֥וּ =ש1,ק13,גסטר1 ובדפוסים
לְעוֹלְלֵיהֶֽם =ש1?,ק-מ (מקום הסילוק)

פרק יח פסוק ב

וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְהוָ֣ה חִזְקִֽי׃

אֶרְחָמְךָ֖ מקרא על פי המסורה=אֶרְחׇמְךָ֖ מדובר על אחד מפעלי אֶפְעַל שהרי ע' הפועל אות גרונית, ואם כן הקמץ אמור להיות קמץ רחב (ראו ויינברג, 3.2.3.2 בפסקת "NOTE" שבה יש רשימה של פעלים מהסוג הזה והתיבה הזאת ביניהם). אך המדקדקים הספרדים (ראו רד״ק, מאירי) מציינים מסורת שהקמץ חטוף, וגם במ״ש הביא מסורת זו למרות הסתייגות ע״פ כללי הדקדוק ("קבלנו קריאתו בקמץ חטוף אשר לא כדת בהיות העי״ן גרונית"). גם המילון של דוידזון מציין כאן קמץ קטן; והשוו תהלים פא,ח. בכתבי־היד (ל,ש1,ק13,גסטר1) אין געיה בתיבה זו והספק נשאר.

פרק יח פסוק מו

בְּנֵי־נֵכָ֥ר יִבֹּ֑לוּ וְ֝יַחְרְג֗וּ מִֽמִּסְגְּרוֹתֵיהֶֽם׃

מִֽמִּסְגְּרוֹתֵיהֶֽם =ב"א,ת,ל-א,פטרבורג-EVR-II-B-34 (געיה כבדה באות מ״ם הראשונה), וכמו כן בכל התיג'אן ובתנ"ך ליסבון. בכתי״ת נכתבה הערה על־יד הפסוק: <לבן נפתלי מִמִסְגְּרוֹ'>. אמנם החילוף בין בן־אשר לבן־נפתלי נוגע בגעיה הכבדה באות הראשונה, ואינו נוגע באפשרות של געיה קלה באות רי״ש, או באפשרות לטרחא באות רי״ש כטעם משני (ראו בהמשך לגבי מג״ה).

פרק יט פסוק טו

יִ֥הְיֽוּ־לְרָצ֨וֹן ׀ אִמְרֵי־פִ֡י וְהֶגְי֣וֹן לִבִּ֣י לְפָנֶ֑יךָ יְ֝הוָ֗ה צוּרִ֥י וְגֹאֲלִֽי׃

יִ֥הְיֽוּ־לְרָצ֨וֹן ׀ מקרא על פי המסורה=יִ֥הְיֽוּ־לְרָצ֨וֹן ׀ =ש1 לגבי הטעמים, אך אין בו מקף; וכך קרא ברויאר את התיבה בכתי״ל ולפי כללי משרת של לגרמיה בתחום שלטון פזר (טעמי המקרא עמ' 265; והשוו לעיל יז, יד), וכך גם במג״ה ובמכון ממרא לגבי הטעמים.

פרק כז פסוק יג

לׅׄוּׅׄלֵׅ֗ׄאׅׄ הֶ֭אֱמַנְתִּי לִרְא֥וֹת בְּֽטוּב־יְהוָ֗ה בְּאֶ֣רֶץ חַיִּֽים׃

לׅׄוּׅׄלֵׅ֗ׄאׅׄ =א ומסורת-א <נקוד מלמע' ולמטה> ודעה ראשונה במנחת שי ("כן הוא בספרים מדוייקים וכן מצאתי במסורה כתב־יד: דין נקוד למעלה ולמטה ושארא כי אם לעיל")

פרק ל פסוק ד

יְֽהוָ֗ה הֶעֱלִ֣יתָ מִן־שְׁא֣וֹל נַפְשִׁ֑י חִ֝יִּיתַ֗נִי (מִיָּֽורְדִי) [מִיָּֽרְדִי־]בֽוֹר׃

(מִיָּֽורְדִי) [מִיָּֽרְדִי־] מקרא על פי המסורה=(מיורדי) [מִיׇּֽרְדִי־] א=יתיר ו'. לגבי קמץ קטן בתיבה זו ראו ויינברג 3.2.1.3; במהדורת סימנים הדפיסו קמץ רחב וגעיה, ואילו בתנ"ך קורן קמץ קטן עם מתג.

פרק מט פסוק טו

כַּצֹּ֤אן ׀ לִ֥שְׁא֣וֹל שַׁתּוּ֮ מָ֤וֶת יִ֫רְעֵ֥ם וַיִּרְדּ֘וּ בָ֤ם יְשָׁרִ֨ים ׀ לַבֹּ֗קֶר (וְ֭ציּרָם) [וְ֭צוּרָם] לְבַלּ֥וֹת שְׁא֗וֹל מִזְּבֻ֥ל לֽוֹ׃

שַׁתּוּ֮ =א,ל,ש1,ל-א,פטרבורג-EVR-II-B-34,פטרבורג-EVR-II-B-115 (צינור אחד כרגיל וכצפוי אפילו אם הטעם מלעיל)

פרק נג פסוק ב

אָ֘מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽ֝שְִׁחִ֗יתוּ וְהִֽתְִעִ֥יבוּ עָ֝וֶל אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב׃

הִֽ֝שְִׁחִ֗יתוּ =א (חטף חיריק בשי״ן)
וְהִֽתְִעִ֥יבוּ =א (חטף חיריק בתי״ו)
עָ֝וֶל =א (השמטת נקודת הרביע)

פרק נז פסוק ט

ע֤וּרָה כְבוֹדִ֗י ע֭וּרָֽה הַנֵּ֥בֶל וְכִנּ֗וֹר אָעִ֥ירָה שָּֽׁחַר׃

ע֭וּרָֽה מקרא על פי המסורה=ע֭וּרָֽה =א?,ל? (קו של דחי וקו של געיה להורות על מקום הטעם) וכך במהדורותיו הראשונות של ברויאר (מוסד הרב קוק וחורב) ובמג״ה ובדפוסים וקורן וסימנים. והשוו לפסוק המקביל בתהלים קח,ג (שם הקווים לדחי ולגעיה ברורים).

פרק פא פסוק ח

בַּצָּרָ֥ה קָרָ֗אתָ וָאֲחַ֫לְּצֶ֥ךָּ אֶ֭עֶנְךָ בְּסֵ֣תֶר רַ֑עַם אֶבְחָנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה׃

אֶבְחָנְךָ֨ מקרא על פי המסורה=אֶבְחׇנְךָ֨ מדובר על אחד מפעלי אֶפְעַל שהרי ע' הפועל אות גרונית, ואם כן הקמץ אמור להיות קמץ רחב (ראו ויינברג, 3.2.3.2 בפסקת "NOTE" שבה יש רשימה של פעלים מהסוג הזה, והתיבה הזאת אמורה להיות ביניהם, אמנם היא כתובה בטעות בפסקה הבאה בתוך פעלי אֶפְעֹל). אך המדקדקים הספרדים (ראו רד״ק, מאירי) מציינים מסורת שהקמץ חטוף, וגם במ״ש הביא מסורת זו למרות הסתייגות ע״פ כללי הדקדוק ("קבלנו קריאתו בקמץ חטף אשר לא כדת בהיות העין גרונית"). גם המילון של דוידזון מציין כאן קמץ קטן; והשוו תהלים יח,ב.

פרק פו פסוק ז

בְּי֣וֹם צָ֭רָתִֽי אֶקְרָאֶ֗ךָּ כִּ֣י תַעֲנֵֽנִי׃

צָ֭רָתִֽי מקרא על פי המסורה=צָ֭רָתִֽי =א?,ל?,ש1? (דחי וקו של געיה להורות על מקום הטעם), וכך במהדורתו הראשונה של ברויאר (מוסד הרב קוק) ובמג״ה, וכמו כן בדפוסים וקורן וסימנים

פרק קח פסוק ג

ע֭וּרָֽה הַנֵּ֥בֶל וְכִנּ֗וֹר אָעִ֥ירָה שָּֽׁחַר׃

ע֭וּרָֽה מקרא על פי המסורה=ע֭וּרָֽה =א?,ל (קו של דחי וקו של געיה להורות על מקום הטעם), וכך במהדורותיו הראשונות של ברויאר (מוסד הרב קוק וחורב) ובמג״ה, וכמו כן בדפוסים וקורן וסימנים. והשוו לפסוק המקביל בתהלים נז,ט (שם הקווים לדחי ולגעיה פחות ברורים).

פרק קיח פסוק כה

אָנָּ֣א יְ֭הוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א אָנָּ֥א יְ֝הוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא׃

הוֹשִׁ֘יעָ֥ה =א,ל ומסורה (צינורית באות שי״ן וטרחא באות עי״ן); הטרחא מורה על הטעמה מלרע, כמו בסוף הפסוק "הַצְלִ֘יחָ֥ה". הצינורית היא טעם משני, שאינו מסמן את ההברה המוטעמת. כך ההטעמה אצל דותן וברויאר ומג״ה, וכמו כן במ״ג דפוס ונציה ובמסורה שבו ובגינצבורג (שהעיר על הטעמות אחרות).

פרק קלט פסוק ז

אָ֭נָֽה אֵלֵ֣ךְ מֵרוּחֶ֑ךָ וְ֝אָ֗נָה מִפָּנֶ֥יךָ אֶבְרָֽח׃

אָ֭נָֽה מקרא על פי המסורה=אָ֭נָֽה =א?,ל?,ק-מ? (דחי וקו של געיה להורות על מקום הטעם), וכך במהדורתו הראשונה של ברויאר (מוסד הרב קוק) ובמג״ה, וכמו כן בדפוסים וקורן וסימנים. הקו די ישר בכתר ובכי"ל, אך נטוי באופן ניכר בכתי"ק-מ. בכתי״ש1 אין קו בכלל באות נו״ן (אָ֭נָה), עובדה שמצביעה על געיה ולא מרכא.

פרק קמז פסוק ח

הַֽמֲכַסֶּ֬ה שָׁמַ֨יִם ׀* בְּעָבִ֗ים הַמֵּכִ֣ין לָאָ֣רֶץ מָטָ֑ר הַמַּצְמִ֖יחַ הָרִ֣ים חָצִֽיר׃

הַֽמֲכַסֶּ֬ה =א (חטף)
ר0 לפי הטעם המפסיק יש לחלק כאן; אך המונח לקראת סוף הפסוק ("הָרִ֣ים") בא במקום רביע מוגרש ולכן ברויאר חילק שם. אמנם הקיצור בסוף הפסוק (תיבה קצרה אחת בלבד אחרי התיבה שראוי להיות בה רביע מוגרש) מכתיב את הטעמים הקיימים, וכך קוראים בפועל: טעם מפסיק מחלק כאן את השורה הראשונה, שהיא קצת יותר ארוכה ומורכבת מהשורה האחרונה, ובשורה האחרונה יש רק טעמים מחברים לפני סילוק. חילקנו לפני הקריאה בפועל.