פרק ה פסוק כז

הִנֵּה־זֹ֖את חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא שְׁ֝מָעֶ֗נָּה וְאַתָּ֥ה דַֽע־לָֽךְ׃

הִנֵּה־זֹ֖את =א,ל,ש1,ק13,ק-מ (טרחא); קשה להכריע בין טרחא לדחי במקום הזה, אבל באף אחד מכתבי־היד האלה לא נכתב הקו באופן מובהק וברור מימין לאות זי״ן, כמו שהם עושים לעתים קרובות בדחי (ובכתי״ש1 יש טרחא בוודאי). וכך דעתם של דותן וברויאר ומג״ה (וראו עוד במסורה גדולה על איוב לג,לא ובמג״ה ב"עין המסורה" בשני המקומות). וכך גם בעוד כתבי־יד תימנים (תיגאן של בניה הסופר ובנו יוסף). וכמו כן בחלק מהדפוסים (מ״ג דפוס ונציה ודפוס וורשה, בער).

פרק ו פסוק י

וּ֥תְהִי־ע֨וֹד ׀ נֶ֘חָ֤מָתִ֗י וַאֲסַלְּדָ֣ה בְ֭חִילָה לֹ֣א יַחְמ֑וֹל כִּי־לֹ֥א כִ֝חַ֗דְתִּי אִמְרֵ֥י קָדֽוֹשׁ׃

בְ֭חִילָה מקרא על פי המסורה=בְ֭חִילָה =בדעת מקרא העירו: "בחילה – היא צורה יחידה במקרא, ולפי שטעמה 'דחי', אין הכרע אם נגינתה מלרע, והיא צורת נקבה מין חיל על דרך רעד–רעדה, או שהיא צורה פיוטית מוארכת במקום חיל, והוא לשון זכר ונגינתו מלעיל על דרך 'נחלה עבר על נפשנו' (תה' קכד ד). והרב ברכר כתב שיש געיא בלמ״ד, להראות שקריאת המלה מלרע. ולא הביא מקור לדבריו." לאחר בדיקה לא מצאנו געיה לעזר בכתבי־יד מזרחים, תימנים וספרדים. אך מצאנו שבכתבי־יד אשכנזים בניקוד הטברני המורחב (שבו טעם הדחי מסומן כמו תביר, והוא מסומן בהברה המוטעמת), ציינו באופן ברור שההטעמה מלרע. ראו לדוגמה בכת"י ארפורט 1 ובכת"י ארפורט 3. וכך הכריעו גם בתנ"ך סימנים, שבו הדפיסו מתג באות למ״ד.

פרק יב פסוק כד

מֵסִ֗יר לֵ֭ב רָאשֵׁ֣י עַם־הָאָ֑רֶץ וַ֝יַּתְעֵ֗ם בְּתֹ֣הוּ לֹא־דָֽרֶךְ׃

וַ֝יַּתְעֵ֗ם =ש1,ל-א (גרש באות וי״ו, שווא באות תי״ו, ורביע באות עי״ן) בדיוק כמו בפסוק הבא; כך אצל דותן וברויאר ומג״ה, וכמו כן בקורן ובדפוסים.

פרק יח פסוק טו

תִּשְׁכּ֣וֹן בְּ֭אָהֳלוֹ מִבְּלִי־ל֑וֹ יְזֹרֶ֖ה עַל־נָוֵ֣הוּ גָפְרִֽית׃

מִבְּלִי־ל֑וֹ מקרא על פי המסורה=מִבְּלִיל֑וֹ =ק13,פטרבורג-EVR-II-B-92,פטרבורג-EVR-II-B-34 ומסורות-א,ק-מ,ש1 (תיבה אחת); וכמו כן בכתבי־יד תימנים ב1,ק-מ ועוד שני ספרי כתובים שנכתבו על־ידי בניה הסופר ובנו יוסף (ובכולם רשום במסורה ג'), וכך הכריעו ברויאר ומג״ה. מ״ג-ש1 על במדבר א': <[מלין] דכתב חדה וכן קורין ומצאנו אותם במעשה המלמד הגדול אהרן בן משה בן אשר במעשיו במחזור המכונה באלתאג': ...בלילו>.

פרק יט פסוק ב

עַד־אָ֭נָה תּוֹגְי֣וּן נַפְשִׁ֑י וּֽתְדַכּאֿוּנַ֥נִי בְמִלִּֽים׃

וּֽתְדַכּאֿוּנַ֥נִי =א,ל,מ״ש (אין שווא באות כ״ף, אל״ף בסימן רפה, ואין דגש באות נו״ן הראשונה); וכמו כן מ״ש=<קריאת הכ״ף בשורק והאל״ף נחה והוא חד מן מלין נסבין אלף באמצעות תיבותא ולא קריין>, והאל״ף נחה גם לפי המסורה הגדולה במ״ג דפוס ונציה (איוב א,א). והשוו תהלים פט,יא ("דִכִּ֣אֿתָ").

פרק לג פסוק כא

יִ֣כֶל בְּשָׂר֣וֹ מֵרֹ֑אִי (וְשֻׁפּ֥יּ) [וְשֻׁפּ֥וּ] עַ֝צְמֹתָ֗יו לֹ֣א רֻאּֽוּ׃

רֻאּֽוּ =א,ל,ש1,ק13 ומסורות טברניות ומ״ש (אל״ף דגושה); אמנם נראה שנקודת הדגש בכתר נוספה ביד שנייה. מתוך ארבעת המקומות שבהם מצויה אל״ף דגושה במקרא כפי שנמנו במסורה (לדוגמה מ״ק-ש1 כאן <ד' דג'>), נשאר בכתר רק המקום הזה (ראו ייבין ד.4, עמ' 50-51). ארבעת המקומות הם: בראשית מג,כו (וַיָּבִ֥יאּוּ), ויקרא כג,יז (תָּבִ֣יאּוּ ׀), איוב לג,כא (רֻאּֽוּ), עזרא ח,יח (וַיָּבִ֨יאּוּ), כאשר שלושה מהם משורש בו"א ופעמיים אותה תיבה "וַיָּבִיאּוּ" (וכך הם נמנים לעתים בהערות המסורה). וכך אצל דותן וברויאר ומג״ה בכל המקומות, וכמו כן בתיגאן ובדפוסים וקורן.

פרק מא פסוק כו

אֵֽת־כָּל־גָּבֹ֥הַּ יִרְאֶ֑ה ה֝וּא מֶ֣לֶךְ עַל־כָּל־בְּנֵי־שָֽׁחַץ׃

{פ}*

אֵֽת־כָּל־גָּבֹ֥הַּ מקרא על פי המסורה=אֵֽת־כׇּל־גָּבֹ֥הַּ =א,ל,ש1,ק13,ל-א ("אֵֽת־" צרויה ומוקפת), וכמו כן בכתבי־יד תימנים וספרדים ובדפוסים. בדעת מקרא העיר המפרש: "את במקף, ואף על פי כן אל״ף צרויה. ומשום כך באה געיא באל״ף, ועל פי המסורה זהו המקום היחיד בכל המקרא, שבא תבת 'את' במקף ובצירה. ומסתבר שבאה כן להשוות ההטעמה של ראש פסוק זה אל ההטעמה של ראש הפסוק הקודם."
ה֝וּא =א (השמטת נקודת הרביע)
פפ יש רווח של שורה ריקה בכתר לפני הכותרת הממורכזת