פרק א פסוק יט

וַתֹּאמַ֤רְןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה כִּ֣י לֹ֧א כַנָּשִׁ֛ים הַמִּצְרִיֹּ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת כִּֽי־חָי֣וֹת הֵ֔נָּה בְּטֶ֨רֶם תָּב֧וֹא אֲלֵהֶ֛ן הַמְיַלֶּ֖דֶת וְיָלָֽדוּ׃

אֲלֵהֶ֛ן (מ:הערה) בכתר ארם צובה היה כתוב אֲלֵיהֶ֛ן

• =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורות טברניות (כתיב חסר יו״ד) וכך בספרי התורה של כל העדות; מ״ק-ש=<ה' חד חס ושאר' מלי>.
• א(ע[עזרא],ק,ר)=אֲלֵיהֶ֛ן (כתיב מלא יו״ד); וכך היה כתוב בכתבי־היד ל,ל1,ק3,ו לפני תיקון (בתוך ל,ל1,ק3 נוספה הערת מ״ק <ל' חס'> התוכמת בתיקון). אין עדות מפורשת במסורה לשיטה שלפיה כל חמשת התיבות "אליהן" במקרא נכתבים מלאים, אך ייתכן שיש בסיס לשיטה כזו בהערת המסורה הגדולה בכתר על רות א,כ. וראו עוד עופר, קאסוטו, עמ' 311-312.

פרק יז פסוק טז

וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי־יָד֙ עַל־כֵּ֣ס יָ֔הּ מִלְחָמָ֥ה לַיהֹוָ֖ה בַּֽעֲמָלֵ֑ק מִדֹּ֖ר דֹּֽר׃

כֵּ֣ס יָ֔הּ (מ:הערה) בכתר ארם צובה היה כתוב כֵּ֣סְיָ֔הּ בתיבה אחת

• =ל,ש,ו ומסורת-ל ומ״ש (שתי תיבות), וכל זה לפי נוסח מערבאי; וכך בספרי התורה של כל העדות.
• א(ס),ל1[לאחר תיקון?],ב["חדה מלתא"],ש1,ק3["למער' חדא מלא למדנח' תרתין מלין"]=כֵּ֣סְיָ֔הּ (תיבה אחת) ובמסורת-א,ש1 ע״פ נוסח מדנחאי. לגבי הכתר ראו רפאל זר, מאורות נתן, עמ' 15 (http://www.daat.ac.il/daat/vl/meorotnatan/meorotnatan01.pdf); נוסח ההערה שם: <שתי מלות? לא כן אלא חדא מלה וסמך בשוא ומפיק בהא כרד״ק>. וראו הרחבות בעניין בהערותיו של ברויאר, "נוסח המקרא בכתר ירושלים", עמ' 13 בערות 14-16.

פרק כ פסוק ב

אָֽנֹכִ֖י֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִ֑͏ֽים׃* לֹֽ֣א־יִהְיֶ֥͏ֽה־לְךָ֛֩ אֱלֹהִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל־פָּנָֽ͏ַ֗י׃*

אָֽנֹכִ֖י֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִ֑͏ֽים =גירסת כתבי־היד

• ואילו בדפוסים (וכן בקורן וסימנים) כל הפרשה הזו היא פסוק אחד בלבד בטעם העליון (ו-9 פסוקים סה"כ בעשרת הדברות), כאשר הטעמים עד "מבית עבדים" הם: <אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵאתִ֩יךָ֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֗ים>. ואילו בטעם התחתון הפסוק הראשון מסתיים ב"מבית עבדים", כאשר הטעמים הם כך: <אָֽנֹכִ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים>

סוף פסוק =ל,ל1,ש,ש1,ק3

• ב,ו=חסר סימן נקודותיים של סוף פסוק לטעם העליון

לֹֽ֣א־יִהְיֶ֥͏ֽה־לְךָ֛֩ =ש,ש1 ובדפוסים (מקף וקו של מרכא לטעם התחתון; קו של געיה [באות יו״ד השניה] ומקף לטעם העליון)

• ל,ל1,ב,ק3,ו=לֹֽ֣א יִהְיֶ֥ה־לְךָ֛֩ (קו אחד בלבד באות יו״ד השניה הנוטה כמרכא); לפי דותן וברויאר הקו באות יו״ד מתפקד בתור מרכא של הטעם התחתון וגעיה של הטעם העליון כאחד. בכתי״ל ובכתי״ו (וייתכן גם בכתי״ל1) חסר מקף אחרי "לא" לטעם התחתון. בכתי"ב ובכתי"ק3 ובכתי״ו יש געיה באות יו״ד הראשונה.
• הערות דותן וברויאר

סוף פסוק =ל1,ש,ק3,ו

• ל,ב,ש1=חסר סימן נקודותיים של סוף פסוק לטעם התחתון

פרק כ פסוק ג

לֹֽ֣א־תַעֲשֶֽׂ֨ה־לְךָ֥֣ פֶ֣֙סֶל֙ ‖ וְכׇל־תְּמוּנָ֔֡ה אֲשֶׁ֤֣ר בַּשָּׁמַ֣֙יִם֙ ‖* מִמַּ֔֡עַל וַֽאֲשֶׁ֥ר֩ בָּאָ֖֨רֶץ מִתָּ֑͏ַ֜חַת וַאֲשֶׁ֥ר בַּמַּ֖֣יִם ׀ מִתַּ֥֣חַת לָאָֽ֗רֶץ׃*

לֹֽ֣א־תַעֲשֶֽׂ֨ה־לְךָ֥֣ =ל1,ל-מ,ש,ש1,ק3 ובדפוסים (מקף לטעם התחתון ומקף לטעם העליון, וגעית הטעם העליון באות שי״ן); וכמו כן בכתבי־היד א,ל בדברים.

• ל!=<לֹֽ֣א תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֥֣> (חסר מקף אחרי "לא" לטעם התחתון, וגעית הטעם העליון באות תי״ו); ברויאר תיקן את מקום הגעיה כאן ע״פ כתי״ל-מ, וכמו כן במכון ממרא. ואילו דותן השאיר את הגעיה באות תי״ו ע״פ כתי״ל (וכך בסימנים ובדפוסים וקורן).
• ק3=<לֹֽ֣א־תַעֲשֶֽׂ֨ה לְךָ֥֣> (חסר מקף אחרי "תעשה" לטעם העליון)
• הערות דותן וברויאר

וְכׇל־תְּמוּנָ֔֡ה =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים (זקן קטן לטעם התחתון ופזר לטעם העליון)

• ל!=וְכׇל־תְּמוּנָ֡֔ה (בסדר הפוך: פזר וזקף קטן)
• הערות דותן וברויאר

פסק =ל,ל1,ב?,ש,ש1,ק3,ו (יש קו של פסק); ברויאר העיר שאפשר שהושמט הפסק בכתי״ל בין "בשמים" ל"ממעל", אבל מעיון בכתי״ל בהגדלה רואים פסק קטן במרווח הקצר בין התיבות
מִמַּ֔֡עַל =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים (זקף קטן לטעם התחתון ופזר לטעם העליון)

• ל!=מִמַּ֡֔עַל (בסדר הפוך: פזר וזקף קטן)
• הערות דותן וברויאר

וַֽאֲשֶׁ֥ר֩ ל=וַֽאֲשֶׁ֥ר֩ בגעיה ימנית

• הערת המקליד

מִתָּ֑͏ַ֜חַת הקלדת קמץ ואתנח באות תי״ו קודם לטעם התחתון, ואח"כ הקלדת פתח ואזלא לטעם העליון
וַאֲשֶׁ֥ר =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומ״ש (קו אחד של מרכא לטעם התחתון והעליון כאחד) וכמו כן בתיגאן

• ל!=וַאֲשֶׁ֥֣ר (מרכא ומונח); וכך היה במ״ג דפוס ונציה ובדפוסים לפני תיקון מ״ש, וכך נשאר בפנים במהדורת דותן

סוף פסוק =ל1,ש,ק3,ו

• ל,ב,ש1=חסר סימן נקודותיים של סוף פסוק לטעם התחתון

פרק כ פסוק ט

וְי֨וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֗יךָ לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֣֨ה כׇל־מְלָאכָ֜֡ה אַתָּ֣ה ׀ וּבִנְךָ֣͏ֽ־וּ֠בִתֶּ֗ךָ עַבְדְּךָ֤֨ וַאֲמָֽתְךָ֜֙ וּבְהֶמְתֶּ֔֗ךָ וְגֵרְךָ֖֙ אֲשֶׁ֥֣ר בִּשְׁעָרֶֽ֔יךָ׃*

אֱלֹהֶ֑֗יךָ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו

• בכתי״ל נכתב טעם האתנח פעמיים מתחת לאות ה״א, לפני הסגול ולאחריו (!).
• הערת דותן (בספק, ולדעתו האתנח המיותר שייך לאות למ״ד), והמקליד תיקן בלי להעיר

כׇל־מְלָאכָ֜֡ה =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים (אזלא לטעם התחתון ופזר לטעם העליון)

• ל!=כָל־מְלָאכָ֡֜ה (בסדר הפוך: פזר ואזלא)
• הערות דותן וברויאר

וּבִנְךָ֣͏ֽ־וּ֠בִתֶּ֗ךָ =ש,ש1,ק3 (מונח לטעם התחתון וגעיה [ומקף] לטעם העליון באות כ״ף סופית הראשונה)

• ל!,ל1=וּבִנְךָֽ֣־וּ֠בִתֶּ֗ךָ (בסדר הפוך: געיה ומונח)
• ב,ו=וּבִנְךָ֣־וּ֠בִתֶּ֗ךָ (נכתב מונח לטעם התחתון בלבד)
• הערות דותן וברויאר

סוף פסוק =ל1,ש,ו

• ל,ב,ש1,ק3=חסר סימן נקודותיים של סוף פסוק לטעם התחתון

פרק כ פסוק יב

לֹ֥֖א תִּֿרְצָ֖͏ֽח׃ {ס}        לֹ֣֖א תִּֿנְאָ֑͏ֽף׃ {ס}        לֹ֣֖א תִּֿגְנֹֽ֔ב׃ {ס}        לֹֽא־תַעֲנֶ֥ה בְרֵעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁקֶר׃

תִּֿרְצָ֖͏ֽח =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו (באות צד״י נכתבו קמץ לטעם התחתון והעליון כאחד, טפחא לטעם התחתון וסילוק לטעם העליון)

• מ״ש ובדפוסים=תִּֿרְצַ֖+צָֽח (תִּֿרְצַ֖͏ָֽח) (פתח וטפחא לטעם התחתון, קמץ וסילוק לטעם העליון) וכך בקורן.
• את סימן הרפה השאירו כאן, ליתר בהירות (וכמו כן ב"תנאף" ו"תגנב"), אף במהדורות שנוהגות בדרך כלל להשמיט אותו, וביניהם BHS ומהדורת ברויאר

תִּֿנְאָ֑͏ֽף =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו (אתנח לטעם התחתון וסילוק לטעם העליון). האתנח נכתב מתחת לסילוק בכתי״ל, אבל קצת לימינו. בכתי"ב הסילוק בדיוק למטה מהאתנח. בשאר כתבי־היד האתנח קודם לסילוק באופן ברור.

פרק לג פסוק כג

וַהֲסִרֹתִי֙ אֶת־כַּפִּ֔י וְרָאִ֖יתָ אֶת־אֲחֹרָ֑י וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵרָאֽוּ׃

{פ}*

פפ (מ:הערה) ספק פרשה סתומה בכתר ארם צובה

• =ספרי התורה ע״פ רשימת הרמב"ם. אמנם ברוב כתבי־היד הטברנים הפרשה כאן סתומה ולא פתוחה (ל,ל1,ב,ש,ש1 לעומת ק3,ו). הרמב"ם ציין כאן פרשה פתוחה בכתר, וכך התקבל בספרי התורה של כל העדות. רוב עדי הראייה לאחר הרמב"ם, שבדקו את כתר ארם צובה כשהיה עדיין בשלמותו, ציינו שהפרשה כאן הייתה סתומה (סתהון, קמחי). אבל עֵד ראייה אחד (עמאדי) כתב שתי הערות סותרות. פנקובר (הרמב"ם, עמ' 51 הערה 125) ועופר (קאסוטו, עמ' 306-307) הציעו שהכתיבה התחילה כל כך קרוב לתחילת השורה עד שלא היה ברור אם יש שם רווח לפרשה סתומה, או לחלופין אם מדובר על פרשה פתוחה, והרמב"ם הכריע שהפרשה פתוחה.