פרק יז פסוק יד

מִ֥מְﬞתִֽים־יָדְךָ֨ ׀ יְהֹוָ֡ה מִֽמְﬞתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֮ (וצפינך) [וּֽצְפוּנְךָ֮] תְּמַלֵּ֢א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים וְהִנִּ֥יחוּ יִ֝תְרָ֗ם לְעוֹלְלֵיהֶֽם׃

מִ֥מְﬞתִֽים־יָדְךָ֨ ׀ =ש1,ק13,פטרבורג-EVR-II-B-55 (לגבי מרכא וגעיה ומקף בתיבת משרת); בכתי״ש1,ק13,פטרבורג-EVR-II-B-55 ושיטת-א יש גם חטף: <מִ֥מֲתִֽים־יָדְךָ֨ ׀>.

• לגבי המרכא והגעיה ראו ברויאר, טעמי המקרא, יא.3 (עמ' 264-265): "הטעמה מיוחדת נוהגת לפני לגרמיה המשמש בתחום שלטון פזר: מרכא משני יבוא בראש התיבה שלפני הלגרמיה – בתנאי שיש חציצה בין המרכא לבין התנועה הראויה להיות מוטעמת. המרכא המשני בא בלא טעם עיקרי, וגעיה באה במקום הטעם" (והשוו לדוגמה להלן יט, טו). וכך הטעמים אצל ברויאר ומג״ה, אך הם משמיטים את המקף.
• ל=<מִֽמְתִ֥ים־יָדְךָ֨ ׀> (געיה ומרכא, מקף בתיבת משרת, ואין חטף) לפי המקליד (וכן הוא בקורן בהשמטת המקף), או <מִֽמְתִֽים־יָדְךָ֨ ׀> (שתיהן געיות) לפי דותן (וכך נראה יותר בכתי״ל).
• ברויאר, מקראות גדולות הכתר, סימנים, מכון ממרא

מִֽמְﬞתִ֬ים =ל,ש1.

• ק13,פטרבורג-EVR-II-B-55 ושיטת-א=מִֽמֲתִ֬ים (חטף) וכך במג״ה.

יִשְׂבְּע֥וּ =ש1 ובדפוסים

• ל!=יִשְׂבּ֥עוּ (חסר שווא באות בי״ת) אבל המקליד תיקן בלי להעיר
• הערות דותן וברויאר

לְעוֹלְלֵיהֶֽם =ש1?,ק-מ

• ל!=לְעוֹלְלֵֽיהֶם (מקום הסילוק) אבל המקליד ציין סילוק ימני באות ה״א דווקא (!)
• הערות ברויאר ודותן

פרק יח פסוק ב

וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחׇמְךָ֖ יְהֹוָ֣ה חִזְקִֽי׃

אֶרְחׇמְךָ֖ מדובר על אחד מפעלי אֶפְעַל שהרי ע' הפועל אות גרונית, ואם כן הקמץ אמור להיות קמץ רחב (ראו ויינברג, 3.2.3.2 בפסקת "NOTE" שבה יש רשימה של פעלים מהסוג הזה והתיבה הזאת ביניהם). אך המדקדקים הספרדים (ראו רד״ק, מאירי) מציינים מסורת שהקמץ חטוף, וגם במ״ש הביא מסורת זו למרות הסתייגות ע״פ כללי הדקדוק ("קבלנו קריאתו בקמץ חטוף אשר לא כדת בהיות העי״ן גרונית"). גם המילון של דוידזון מציין כאן קמץ קטן; והשוו תהלים פא,ח.

פרק יט פסוק טו

יִ֥הְיֽוּ־לְרָצ֨וֹן ׀ אִמְרֵי־פִ֡י וְהֶגְי֣וֹן לִבִּ֣י לְפָנֶ֑יךָ יְ֝הֹוָ֗ה צוּרִ֥י וְגֹאֲלִֽי׃

יִ֥הְיֽוּ־לְרָצ֨וֹן ׀ =ש1 לגבי הטעמים (אך אין בו מקף); וכך קרא ברויאר את התיבה בכתי״ל ולפי כללי משרת של לגרמיה בתחום שלטון פזר (טעמי המקרא עמ' 265; והשוו לעיל יז, יד) וכך גם במג״ה ובמכון ממרא לגבי הטעמים.

• ל=<יִֽהְי֥וּ־לְרָצ֨וֹן ׀> (געיה ומרכא בתיבה המוקפת) וכן דעתו של המקליד ע״פ BHS; לפי דותן ל=<יִֽהְיֽוּ־לְרָצ֨וֹן ׀> (שתי געיות בתיבה המוקפת) ולפי ברויאר כאמור לעיל ל=<יִ֥הְיֽוּ־לְרָצ֨וֹן ׀>.
• קורן=יִהְי֥וּ (מרכא מלרע) בדומה למ״ש=יִֽהְי֥וּ, סימנים ע״פ ברויאר במהדורה הראשונה ושינו ל-יִ֣הְיֽוּ (?!) במהדורת התנ"ך השלם.

פרק כז פסוק יג

לׅׄוּׅׄלֵׅ֗ׄאׅׄ הֶ֭אֱמַנְתִּי לִרְא֥וֹת בְּֽטוּב־יְהֹוָ֗ה בְּאֶ֣רֶץ חַיִּֽים׃

לׅׄוּׅׄלֵׅ֗ׄאׅׄ =א ומסורת-א <נקוד מלמע' ולמטה> ודעה ראשונה במנחת שי ("כן הוא בספרים מדוייקים וכן מצאתי במסורה כתב־יד: דין נקוד למעלה ולמטה ושארא כי אם לעיל")

• לש1=לׅׄוּלֵׅ֗ׄאׅׄ (שתי נקודות למעלה ולמטה בשלוש אותיות לל"א) בהתאם למ״ק-א <נקוד' מלעיל ומלרע ב'[ר] מ'[ן] אות ו וחד מן ה'י' נקוד'>, וכן בדותן ובהקלדת וסטמינסטר, וכן הוא בדפוסים ובקורן וסימנים
• ק-מ=לׅׄוּׄלֵׅ֗ׄאׅׄ (אין נקודה בוי״ו למטה) בהתאם לניקודה של התיבה במ״ס-ל ולמספר בהערה שם <ז' [נקודות]>, ובהתאם למ״ק-ק-מ <נקוד מלמע' ומלמטה בר מן ו' מלמטה>, ובהתאם לדעה שנייה במ״ש <ובמסורה אחרת כתב־יד מצאתי כלשון הזה: לולא נקוד מלעיל ומלרע בר מן וא"ו דלא נקודה אלא מלעיל>

פרק ל פסוק ד

יְֽהֹוָ֗ה הֶעֱלִ֣יתָ מִן־שְׁא֣וֹל נַפְשִׁ֑י חִ֝יִּיתַ֗נִי (מיורדי) [מִיׇּֽרְדִי־]בֽוֹר׃

(מיורדי) [מִיׇּֽרְדִי־] א=יתיר ו'

• בפירוש דעת מקרא כתב המפרש (הערה 4): "א. 'מירדי' כתיב מלא וי״ו. אפשר לומר, שהוי״ו שבכתיב מורה על הקמץ שהוא קטון. ויש כמה פעמים שבאה וי״ו בקמץ קטן ובעלי המסורה ציינו זאת כחילוף של כתיב וקרי (כגון לקמן קא ה ועוד). ואפשר שהכתיב מכוון לניקוד מיוֹרְדֵי, כמו לעיל כח א. ב. 'מירדי', היו״ד בגעיא על פי המסורה ועי' לעיל טז א על תבת 'שמרני'. ואף כאן מסורת הספרדים להגות קמץ גדול, וכן נוהגים למעשה כשאומרים מזמור זה בכל בוקר בתפלת שחרית. ואף על פי שיש מדקדקים שאין דעתם נוחה מכך, מכל מקום יש לקוראים קמץ קמץ גדול על מה שיסמוכו, ומסורת אבותם בידם, ואין לבטל מנהגם. – ואמנם במסורה תימנית (בתהלים עם תרגום ופירוש רס"ג מהד' הרב קאפח) כתוב, שהקמץ ביו״ד קטון, אפילו תהיה בו געיא. אולם לפי קריאת התימנים אין הבדל בין קמץ גדול לקטן, ואותה המסורת לא נכתבה אלא להודיע שהשוא ברי״ש הוא נח ולא נע, שלפי קריאת התימנים יש הבדל גדול מאוד בין שוא נח ובין שוא נע. – ולגופו של עניין כתוב במסורת ההיא שהגעיא אינה ביו״ד אלא במי"ם.

פרק נג פסוק ב

אָ֘מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽ֝שְׁﬞחִ֗יתוּ וְהִֽתְﬞעִ֥יבוּ עָ֝֗וֶל אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב׃

הִֽ֝שְׁﬞחִ֗יתוּ א=הִֽ֝שְִׁחִ֗יתוּ (חטף חיריק בשי״ן)

• בכל מקום אחר, אין תחום שלטונו של רביע מוגרש מתחלק על ידי שום מפסיק. ואילו כאן נראה שיש רביע מוגרש ("הִֽ֝שְִׁחִ֗יתוּ") המחלק את תחומו של רביע מוגרש הבא אחריו ("עָ֝וֶל"). ברויאר כתב על הטעמה זו שהיא "חריגה ביותר, ואיננה מובנת כלל" (טעמי המקרא י.19, עמ' 254 הערה 16). והשוו תופעה דומה בפסוק המקביל (תהלים יד,א); שם מדובר על רביע הבא לחלק את שמאלו של אתנחתא (במקום רביע מוגרש!), ובעוד רביע הבא לפניו כדי לחלק את תחום שלטונו.

וְהִֽתְﬞעִ֥יבוּ א=וְהִֽתְִעִ֥יבוּ (חטף חיריק בתי״ו)
עָ֝֗וֶל א=עָ֝וֶל (השמטת נקודת הרביע)

פרק פא פסוק ח

בַּצָּרָ֥ה קָרָ֗אתָ וָאֲחַ֫לְּצֶ֥ךָּ אֶ֭עֶנְךָ בְּסֵ֣תֶר רַ֑עַם אֶבְחׇנְךָ֨ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה׃

אֶבְחׇנְךָ֨ מדובר על אחד מפעלי אֶפְעַל שהרי ע' הפועל אות גרונית, ואם כן הקמץ אמור להיות קמץ רחב (ראו ויינברג, 3.2.3.2 בפסקת "NOTE" שבה יש רשימה של פעלים מהסוג הזה, והתיבה הזאת אמורה להיות ביניהם, אמנם היא כתובה בטעות בפסקה הבאה בתוך פעלי אֶפְעֹל). אך המדקדקים הספרדים (ראו רד״ק, מאירי) מציינים מסורת שהקמץ חטוף, וגם במ״ש הביא מסורת זו למרות הסתייגות ע״פ כללי הדקדוק ("קבלנו קריאתו בקמץ חטף אשר לא כדת בהיות העין גרונית"). גם המילון של דוידזון מציין כאן קמץ קטן; והשוו תהלים יח,ב.

פרק קמז פסוק ח

הַֽמְﬞכַסֶּ֬ה שָׁמַ֨יִם ׀* בְּעָבִ֗ים הַמֵּכִ֣ין לָאָ֣רֶץ מָטָ֑ר הַמַּצְמִ֖יחַ הָרִ֣ים חָצִֽיר׃

הַֽמְﬞכַסֶּ֬ה א=הַֽמֲכַסֶּ֬ה (חטף)
ר0 לפי הטעם המפסיק יש לחלק כאן; אך המונח לקראת סוף הפסוק ("הָרִ֣ים") בא במקום רביע מוגרש ולכן ברויאר חילק שם. אמנם הקיצור בסוף הפסוק (תיבה קצרה אחת בלבד אחרי התיבה שראוי להיות בה רביע מוגרש) מכתיב את הטעמים הקיימים, וכך קוראים בפועל: טעם מפסיק מחלק כאן את השורה הראשונה, שהיא קצת יותר ארוכה ומורכבת מהשורה האחרונה, ובשורה האחרונה יש רק טעמים מחברים לפני סילוק. חילקנו לפני הקריאה בפועל.