פרק ה פסוק כז
הִנֵּה־זֹ֖את חֲקַרְנ֥וּהָ
כֶּֽן־הִ֑יא שְׁ֝מָעֶ֗נָּה וְאַתָּ֥ה דַֽע־לָֽךְ׃
הִנֵּה־זֹ֖את
=א,ל,ש1,ק13,ק-מ (טרחא); קשה להכריע בין טרחא לדחי במקום
הזה, אבל באף אחד מכתבי־היד האלה לא נכתב הקו באופן מובהק וברור מימין לאות זי״ן, כמו שהם עושים
לעתים קרובות בדחי (ובכתי״ש1 יש טרחא בוודאי). וכך דעתם של דותן וברויאר ומג״ה (וראו עוד במסורה גדולה
על איוב לג,לא ובמג״ה ב"עין המסורה" בשני המקומות). וכך גם בעוד כתבי־יד תימנים (תיגאן של בניה
הסופר ובנו יוסף). וכמו כן בחלק מהדפוסים (מ״ג דפוס ונציה ודפוס וורשה,
בער).
- ב1(בניה)=הִנֵּה־זֹ֭את (דחי), וכמו כן בחלק מהדפוסים (כגון לטריס, גינצבורג, קורן וסימנים).
וכך גם ב-BHS ומשם להקלדה ולמכון ממרא, אבל דותן הכריע בטרחא.
פרק ו פסוק י
וּ֥תְהִי־ע֨וֹד ׀ נֶ֘חָ֤מָתִ֗י וַאֲסַלְּדָ֣ה
בְ֭חִילָה לֹ֣א יַחְמ֑וֹל כִּי־לֹ֥א
כִ֝חַ֗דְתִּי אִמְרֵ֥י קָדֽוֹשׁ׃
בְ֭חִילָה =בדעת
מקרא העירו: "בחילה – היא צורה יחידה במקרא, ולפי שטעמה 'דחי', אין הכרע אם נגינתה מלרע, והיא
צורת נקבה מין חיל על דרך רעד–רעדה, או שהיא צורה פיוטית מוארכת במקום חיל, והוא לשון זכר ונגינתו מלעיל
על דרך 'נחלה עבר על נפשנו' (תה' קכד
ד). והרב ברכר כתב שיש געיא בלמ״ד, להראות שקריאת המלה מלרע. ולא הביא מקור לדבריו." לאחר בדיקה לא
מצאנו געיה לעזר בכתבי־יד מזרחים, תימנים וספרדים. אך מצאנו שבכתבי־יד אשכנזים בניקוד הטברני
המורחב (שבו טעם הדחי מסומן כמו תביר, והוא מסומן בהברה המוטעמת), ציינו באופן ברור שההטעמה מלרע. ראו
לדוגמה ב[https://archive.org/details/bible-with-targum-erfurt-1-volume-2-images/page/n597/mode/1up
כת"י ארפורט 1]
וב[https://archive.org/details/state-library-of-berlin-ms.-or.-fol.-1213-erfurt-3-images/page/n723/mode/1up
כת"י ארפורט 3]. וכך הכריעו גם בתנ"ך סימנים, שבו הדפיסו מתג באות למ״ד.
פרק יח פסוק טו
תִּשְׁכּ֣וֹן בְּ֭אׇהֳלוֹ
מִבְּלִיל֑וֹ יְזֹרֶ֖ה עַל־נָוֵ֣הוּ
גׇפְרִֽית׃
מִבְּלִיל֑וֹ
=ק13,ק-מ,פטרבורג-EVR-II-B-92,פטרבורג-EVR-II-B-34
ומסורות-א,ק-מ,ש1 (תיבה אחת); וכמו בכתי"ק-מ בעוד כתבי־יד תימנים: ב1, ושני ספרי כתובים שנכתבו
על־ידי בניה הסופר ובנו יוסף, ובכולם רשום במסורה ג'); וכך הכריעו ברויאר ומג״ה. מ״ג-ש1 על במדבר
א': <[מלין] דכתב חדה וכן קורין ומצאנו אותם במעשה המלמד הגדול אהרן בן משה בן אשר במעשיו במחזור
המכונה באלתאג': ...בלילו>.
- א,ל,מ״ש=מִבְּלִי־ל֑וֹ ("מבלי" מוקפת), וכמו כן בכתבי־יד ספרדים (ש2, פריז-Heb-25, תנ"ך
ליסבון; אין בהם הערת מסורה) ובדפוסים וקורן; המקף ברור בכתר ובכתי״ל.
פרק לג פסוק כא
יִ֣כֶל בְּשָׂר֣וֹ מֵרֹ֑אִי (ושפי)
[וְשֻׁפּ֥וּ] עַ֝צְמֹתָ֗יו לֹ֣א
רֻאּֽוּ׃
רֻאּֽוּ
=א,ל,ש1,ק13 ומסורות טברניות ומ״ש (אל״ף דגושה); אמנם
נראה שנקודת הדגש בכתר נוספה ביד שנייה. מתוך ארבעת המקומות שבהם מצויה אל״ף דגושה במקרא כפי שנמנו
במסורה (לדוגמה מ״ק-ש1 כאן <ד' דג'>), נשאר בכתר רק המקום הזה (ראו ייבין ד.4, עמ' 50-51). ארבעת
המקומות הם: בראשית מג,כו (וַיָּבִ֥יאּוּ), ויקרא כג,יז (תָּבִ֣יאּוּ ׀), איוב לג,כא (רֻאּֽוּ),
עזרא ח,יח (וַיָּבִ֨יאּוּ), כאשר שלושה מהם משורש בו"א ופעמיים אותה תיבה "וַיָּבִיאּוּ" (וכך הם נמנים
לעתים בהערות המסורה). וכך אצל דותן וברויאר ומג״ה בכל המקומות, וכמו כן בתיגאן ובדפוסים
וקורן.